<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פי"ט</h1>
<h2>דף צז:</h2>
מן הראוי לך לדעת שיש חולקים לאסור את הקדרה אף כשהותר התבשיל מצד [מפני] שיש ששים בהיתר כנגד כל האיסור, כמבואר מקודם. ואף בתוספות האריכו בה הרבה. ואינו כלום. שמאחר שנתבטל האיסור נתבטל. ואין כאן עוד טעם כלל, לא בתבשיל ולא בקדרה. אבל כשהותר מצד [מפני] שהוא פוגם, מכל מקום יש בו טעם איסור. ואותו טעם גם כן נבלע בקדרה בכדי ליתן טעם. ואף איסור פגום אין מבטלין אותו לכתחלה. והרב בעל העיטור מתיר את הכל אף בשהותר מצד פגם בלא ששים. וגם מגדולי האחרונים שבצרפת כתבוה להדיא. ולא יראה כן. שאם נאמר כן אף כל קדרה שאינה בת יומא יבשלו בה לכתחלה. והנה נחלקו הפוסקים בענין זה לשלשה דרכים. והוא שיש מתירין את הכלי אף כשההיתר בא מצד פגם, ובלא ששים. ויש שאוסרין אותו אף בששים. ודעתי מכרעת להתיר את הכלי כשההיתר בא מצד ששים, ולאוסרו כשהוא בא מצד הפגם ובלא ששים. אולם ראיתי בזה דעת רביעית. והוא לקצת רבני צרפת ומן המובהקים שבהם, ואומרים בכלל שכל שהתבשיל מותר הקדרות נשארות בחזקתן הראשונה. והוא שכל שהקדרה מותרת והיא של בשר ונפל בה חלב, או היא של חלב ונפל בה בשר, כל שהותר התבשיל, אם מצד שיש בו יתר מששים, וכגון שנפל שם גוף איסור, אם מצד פגם, כגון שהיא של בשר וניערוה בכף חולבת שאינה בת יומא, או בהפך, הקדרה מותרת. אלא שבזו האחרונה הכף אסורה כשהיתה. אבל אם היתה הקדרה אסורה, כגון שבשל בה בשר שחוטה בקדרה שבשלו בה נבלה, ואינה בת יומא, שהותר התבשיל מצד הפגם, או שבשלו תבשיל של חלב בקדרה של בשר, שהקדרה מכל מקום אסורה לתבשיל זה, והותר התבשיל, אם מצד הפגם, וכגון שלא היתה בת יומא, אם מצד שהיה בהיתר יותר מששים, הקדרה אסורה כמתחלה. ובכולם הכף אסורה. שאם הכף חולבת והכניסה בקדרה של בשר, אפילו היו ששים בתבשיל, או שהכף לא היתה בת יומא, שהותר התבשיל מאיזה צד, מכל מקום בלועה היא מתבשיל של בשר, וכן בהפך. וכל שנשאל לחכם באלו הענינים ראוי לו לחקור אם הוסיפו מים לאחר שנפל האיסור בקדרה לכוונת ביטול. ויש צדדין שהאוכל אסור והקדרה מותרת. כיצד קדירה שלא נתישן בה איסור, אלא היום התחילו לבשל בה איסור. וידענו שלא נתבשל בה איסור אלא כזית. וחזרו אחר שעה או שתים ובשלו בה תבשיל של היתר. והרי נודעה בליעת האיסור שאינה אלא ככזית, הרי האוכל אסור. ומכל מקום אי אפשר להשאר כזית איסור בבליעת הקדרה, הרי הוא משהו בלוע בתוך הכלי, ומותר להשתמש בה לכתחלה. וכמו שאמרו בשני של ע"ז [ל"ג ע"א] בקנקנים של גוים, גוי נתן לתוכה יין ישראל נותן לתוכן מים ואינו חושש. רוצה לומר נותן לתוכן מים ושותה מהם, וכן התירו ליתן לתוכן שכר וציר, מפני שהיין הבלוע שם מועט הוא ואי אפשר לבא לידי נתינת טעם. והוא הדין לכל כיוצא בו שנבלע בתוך הקדרה שמותר להשתמש בה לכתחלה אף בבת יומא, הואיל ואי אפשר לבא בה לידי נתינת טעם. בד"א בכלי שדרכו להשתמש בו היתר הרבה, כגון הקנקנים וכגון קדרה, שאין כאן חשש להיות משהו זה נותן בו טעם. אבל כלי שאין דרך להשתמש בו אלא מעט, כגון קערה, יש לחוש במשהו זה לנתינת טעם, ואסור. ומכל מקום אם אינו בן יומו, אף בזה מותר לכתחלה, שכל משהו בלוע ופגום מותר לכתחלה. ויש צדדין שמקצת האוכל אסור ומקצתו מותר, כגון טיפת חלב שנפלה על חתיכה מחתיכות הקדרה, ונתנה טעם באותה חתיכה, שאם יש בה ששים כנגד החתיכה הכל מותר, ואותה חתיכה אסורה. הא למדת שיש צדדים שהאוכל והכלים אסורים. ויש שהאוכל אסור והכלים מותרים. ויש צדדים ששניהם מותרים. ויש צדדים שהאוכל מותר והכלים אסורים. ויש שמקצת הכלים אסורים ומקצתם מותרים. וראיתי בתשובת שאלה לקצת רבני צרפת על אותו כסוי שמכסין בו את הקדרה שהיא חולבת, ונתנוה על קדרת התבשיל של בשר רותחת או בהפך, שמשערין בששים לפי מה שבלעה היום באומדן הדעת, ומתירין את התבשיל בשיעור ששים, ואוסרין את הכסוי. ולפי דעתי התבשיל אינו צריך אומד, שפליטת בליעתה למטה ממנה רחוקה היא ומיעוטא דמיעוטא. ואין דין תתאה גבר אלא בנגיעת אוכלין. אבל הכסוי ודאי ראוי להזהר ממנו.
<h2>דף קיא:</h2>
ודע שהכלי האסור והוא צונן, אסור לאכול בו צונן עד שיקנחנו משמנינותו. אבל אם קנחו משמנינותא יש מי שמתיר לאכול בו צונן אף בלא הדחה. אבל הראב"ד אוסר עד שידיח. ואם נשתמש בו בלא הדחה, אם נשתמש בדבר יבש מדיח או גורד וא"צ קליפה. ואם הוא דבר לח מותר בדיעבד. היה האיסור. חם, ונשתמש בו ביבש בצונן, קולף, וי"א נוטל את מקומו. ואם לח הכל אסור. וכן סכין האסור שחתך בו דבר חם צריך נטילת מקום. ואם חתך בו דבר וחריף כאתרוג וצנון, אע"פ שהוא צונן קולף. ואם חתך בו צונן בלתי חריף מדיח או גורד, כגבינה בסכין של בשר ודומה לו. וכן בשר וגבינה שנגעו זה בזה. ומפני זה אסרו הגאונים שלא להשתמש לכתחלה בכלי האסור אפילו צונן, שמא ישכח מלהדיח. וכתב הראב"ד שאם היה דבר שאין דרך לאוכלו בלא הדחה, מותר להשתמש בו איסור צונן לכתחלה. וכתב הראב"ד עוד על שפוד שצלו בו בשר שלא נמלח כראוי, שהשפוד בלוע מן הדם הזב עליו מצד הבשר העומד בעליונותו, ומתוך כך אין אדם רשאי להשהות בשר הצלי על השפוד. אלא תיכף שהסירו מעל גבי האור יסיר הבשר מעל השפוד. שאם ישהנו על השפוד יפלוט השפוד, ויבלע הבשר ממנו. אמנם יעבירנו תיכף וע(ו)ד שהוא זב אינו בולע. ומן החכמים האחרונים אסרו מפני זה לנער הקדרה בשפוד, או להפך בו בשר שבמחבת, שהשפוד בולע מן הדם ופולט עתה. מכל מקום מותר להשתמש בו לכתחלה בדרך צלי, שאפילו יפלוט דמו, זב הוא על ידי האור. ועוד שהרי הבשר זב קודם שיתחיל השפוד לפלוט, וכל זמן שהוא זב אינו בולע.
